​

​

נקודת אור גדולה באותה תקופה היה יואב, אחיו הגדול של ליאור. בניגוד לכל ספרי ההדרכה והפסיכולוגיה, יואב לא קינא בליאור ולא הרגיש מאוים מבואו לעולם ומתשומת הלב שכביכול נלקחה ממנו. הוא התנהג כמו אח גדול, מגונן ומסור מהשנייה הראשונה. ליטף, חיבק, שעשע, האכיל ועזר מתי שרק ביקשנו. כבר אז נרקם ביניהם קשר מופלא, חזק ואוהב שנמשך עד לרגע לכתו של ליאור. עוד כשליאור היה פיצפון, יואב נהג "לעשות לו בית ספר", במובן המקורי של הביטוי. הוא לימד אותו קריאה, כתיבה וחשבון, והיה מחבר לו דפי תרגילים שחיבר בעצמו. פעמים רבות הפרה רצתה להיניק יותר ממה שהעגל רצה לינוק, וכך כשליאור רצה משהו מיואב, העסקה נחתמה ב: "אני ארשה לך לעשות לי דף עבודה בחשבון".

​

לליאור היה אופי חזק ועיקש כבר מיומו הראשון. קשה היה באותה התקופה לחזות עד כמה האופי שלו יהיה מרכיב קריטי ומועיל בהמשך חייו, אולם גם בשנותיו הראשונות, לצד הקושי והתסכול שחווינו, השתאיתי מיכולת העמידות של ליאור, מחוזק אופיו ומהיסודיות שבה ביצע כל מלאכה. זכורה לי פעם אחת שבה שבנו הביתה מהגן. ליאור לא הסכים לעלות הביתה. אחרי ניסיונות שכנוע רבים אמרתי לו שאני עולה לבד ושהוא מוזמן להישאר למטה. מובן שלא עשיתי זאת, אבל הלכתי למקום נסתר שממנו יכולתי לתצפת עליו, כשהוא לא יכול לראות אותי. הבטחתי לעצמי שלא אצא ממקומי עד שהוא לא יגלה סימני חרטה או רצון לעלות הביתה. 40 דקות המתנתי שם, מתחת לבניין, והשקפתי עליו. ליאור לא הניד עפעף. התבוננתי בו בלי הפסקה, ומבעד לכעס ולתסכול שעלו בי חשבתי לעצמי - כמה כוח רצון יש לילד הזה. איזו נחישות והתמדה. לא יכולתי שלא להעריץ אותו על כך. מקץ 40 דקות נשברתי כמובן, ולקחתי אותו הביתה.

​

כשליאור היה עוד ילד בגן טרום חובה, קראה לנו הגננת והמליצה לקחת אותו למרפאה בעיסוק מכיוון שהוא החזיק את העיפרון ואת המספריים באופן מסורבל, שהקשה מאוד על השימוש בהם. ניסינו לעבוד איתו בבית, אך ללא הועיל. הוא באמת אחז בהם באופן בלתי אפשרי כמעט. כשהגענו למרפאה בעיסוק היא ביקשה ממנו לגזור קו ישר. ליאור אחז במספריים בדרכו המשונה, אבל את הקו הוא גזר באופן מושלם. לאט וביסודיות הוא עבד עליו, עד שביצע את המטלה ללא דופי. המרפאה נדהמה מהפער שבין היכולת לתוצאה, ואני קיבלתי שיעור בדיוק, בנחישות ובהתמדה. התכונות האלה היוו מרכיב חשוב מאוד בחייו ובעיקר בימי מחלתו של ליאור. הוא לא הכיר במגבלות הגוף. מה שלא ניתן לעשות בדרך אחת הוא עשה בדרך אחרת, מבלי לייחס כל חשיבות לזמן או לקושי שנדרשו ממנו.

​

ליאור אהב מאוד לרקוד. תמיד חשבתי שהוא יכול היה להיות רקדן נפלא. היה לו חוש קצב מצוין, ובעיקר יכולת מצוינת לזוז ולהתנועע בחן רב. עוד כשהיה פעוט נהגנו לרקוד בכל מקום שהתנגנה בו מוזיקה, גם אם מדובר במקום ציבורי. החשש שיסתכלו או שידברו מעולם לא הטריד אותו.

​

הזמן, כמו הזמן, חלף לו. ליאור גדל והתפתח. היכולת לדבר ולהתבטא תפסה את מקומו של הבכי ושל הקיטורים, ולאט לאט הלך ונגלף בפנינו פלא. ילד יפהפה, שמח, צוהל וצחקן, בעל חכמה ותפיסת חיים מיוחדת במינה, ברוך-כישרונות, חברותי, אמיץ-לב באופן חריג לא רק לגילו, אלא לכל אדם סביר, והכי הכי - מצחיק ושנון. כמה שמחתי לגלות את חוש ההומור שלו, זאת תמיד הייתה התכונה האהובה עליי. חוש ההומור של ליאור היה כל כך מפותח, עד שבשנותיו המוקדמות לא היינו משוכנעים לגמרי עד כמה הוא מבין את עומק משחקי המילים והשנינויות שבהן השתמש. ככל שעבר הזמן נוכחתי לגלות שממש כפי שיש אינטליגנציה שפתית, כמותית ומוזיקלית, כך קיימת גם אינטליגנציה של הומור. לליאור הייתה כזאת בשפע. להיות ליד ליאור היה שווה ערך ללצחוק. גם בימי מחלתו לא הפסיק לצחוק על המחלה, על עצמו ועל החיים בכלל. 

​

ליאור היה ילד יצירתי, עצמאי, אחראי, מסודר ונקי. מעולם לא היה צורך לבקש ממנו לעשות דבר מה יותר מפעם אחת. הוא תכנן היטב את הלו"ז שלו, היה מאורגן להפליא, תמיד הכין שיעורי בית ורק לעתים רחוקות איבד משהו או שכח. בבקרים היה מתעורר לבד מוקדם, מתלבש ומצחצח שיניים (רבע שעה לפחות), ואם היה לו זמן פנוי הוא היה מפסל בפלסטלינה או רואה טלוויזיה. בערב היה נכנס להתקלח, מתנגב חצי שעה, ואז מכריז: "טוב, הלכתי לישון. את באה להשכיב אותי?"

​

ליאורי אהב לאכול. כשהיינו שואלים אם הוא רעב הוא היה משיב: "אני תמיד רעב". המאכל האהוב עליו היה ג'חנון ומיד אחריו, באופן מפתיע, הגיעו פירות, ירקות, יוגורט וגרנולה. איזה כיף היה לראות אותו אוכל קערת סלט ענקית לארוחת צהריים.

​

בכיתה ב' ליאור קיבל משימה להכין "תיבת נח". את כל החיות בתיבה הוא פיסל מפלסטלינה, ומאותו הרגע אימץ לו תחביב נפלא שליווה אותו כמעט עד ליומו האחרון. ליאור פיסל בעיקר מפלצות ודרקונים, אבל גם עוד דברים רבים, חלקם העתיק מספרים, חלקם המציא בעצמו. הוא פיסל בסבלנות אין קץ, במשך שעות. גם כשמשהו לא הצליח, לא ויתר ולא נכנע. הוא התחיל שוב ושוב מהתחלה, עד שהצליח. זכורה לי פעם שבה הוא עבד על דמות במשך שעות רבות, בזמן שהייתנו בצפון. כאשר השלים אותה לקחנו אותה בנסיעה באוטו, והיא נמסה בחום הכבד. ליאור נעצב ובכה, אבל מיד כששבנו הביתה הוא ישב שוב שעות רבות, עד שהשלים את המשימה במלואה.

​

בכיתה א' ליאור גילה את המוזיקה. הוא החל לנגן באורגנית בביה"ס אצל המורה האהובה רעיה, ואחרי כן עבר ללמוד פסנתר אצל המורה האהובה מיכל. הוא כל כך אהב לנגן ולהתאמן. במהירות רבה למד לנגן את כל הסולמות המז'וריים בשתי ידיים, את חלקם אפילו מצא בעצמו משמיעה. הוא קרא תווים ואקורדים, וגם ביחסו למוזיקה, כמו אל שאר התחומים, היה דייקן ויסודי.  

​

בשלוש שנותיו האחרונות ליאור התאמן בג'וג'יטסו פעמיים בשבוע. בזכות אופיו האמיץ והקפדני ויכולותיו הפיזיות המעולות הוא היה תלמיד מצוין, אתלט אמיתי מבטן ומלידה. ליאור התעקש לא להפסיד שיעורים. כאשר חלה, נאסר עליו לעתים להתאמן, אך הוא היה מגיע בכל זאת, מתיישב בצד על המזרן, צופה בחבריו מתאמנים ונהנה. גם כאשר מצבו הגופני הדרדר, ליאור לא ראה בכך שום עילה לוויתורים. הוא תמיד פעל עם מה שיש, והתעלם ממה שאין. מעולם לא ויתר לעצמו ולא הסכים בשום אופן שיוותרו לו. כחודש לפני פטירתו עוד הספיק להשתתף בתחרות ג'וג'יטסו ארצית, וקיבל מדליית כסף בקטגוריה שלו. הוא נאבק כל כך יפה, ולא ויתר עד לרגע האחרון ממש כמו בחייו, כמו במותו. כמו ליאור.

​

בתחילת 2015 הבחנו בגוש בולט בפנים הירך השמאלית של ליאור. בחודש מרץ הוא עבר ניתוח והגוש הוגדר כשפיר. חודשים ספורים לאחר מכן ליאורי החל להקיא. כשהמצב לא השתפר הגענו ל"שניידר" ודרשנו בדיקת MRI. התסמינים של ליאור היו קלים ביותר, והוא נראה כמו פרסומת לבריאות. הוא לא הפסיק לרקוד, לצחוק, לשיר, לנגן באורגנית ולהצחיק את כולם. הוא הקסים את כל רואיו. כעבור שלושה ימי אשפוז, שבהם לא הפסקנו לנדנד ולבקש MRI, נקראנו לבדיקה. תוצאותיה היו פוערות פה אפילו עבור הרופאים.
בעקבות תוצאות הבדיקה נשלחנו לביופסיה. ב- 15.11.15 נקראנו לשיחה עם האונקולוגית של "שניידר" ושם התבשרנו שלליאור יש גידול ממאיר במוח. ליבנו נשבר לרסיסי-רסיסים. 

במהלך שנה ושלושה חודשים, מרגע האבחנה ועד לפטירתו של ליאור חיינו חיים מלאי משמעות ויוצאי דופן. שמחתם ותמימותם של ילדינו התמזגו בהכרה שזמננו מוגבל. אנחנו חיינו למענם והם, ללא ידיעתם, חיו למעננו – כשהסוף נושף בעורפנו מדי רגע. וכך, מבלי שבחרנו בכך, קידשנו את החיים. 

​

ליאור, שתמיד היה אמיץ מאין כמותו, התגלה כילד מיוחד במינו, ובכוונה אינני משתמשת פה במילה "גיבור", המיוחסת כמעט לכל אדם שחולה בסרטן. ליאור לא פחד מהסרטן, ליאור לא נלחם בסרטן, ליאור גם לא אהב את הסרטן. ליאור התעלם מהסרטן. השילוב של אופיו המיוחד ושל עובדת היותו ילד תמים אפשר לו לחיות את חייו במלואם מתוך הידיעה הברורה שהכול זמני. הסרטן, ו... כן... גם החיים עצמם. הלא כך אצל כולנו? 
לאורך כל תקופת מחלתו מצבו הגופני והנפשי היה מצוין. שירלי – חברתי היקרה והמסורה אימנה אותו כמעט מדי יום אימון גופני. גם שם עזרו לו יכולותיו האתלטיות ואופיו היסודי והקפדני. במובנים רבים מצבו הגופני היה טוב בהרבה משל רב האנשים הבריאים.

ב- 12.1.17 מצבו הפיזיולוגי של ליאור החל להדרדר במהירות. מרגע זה החלטנו שאנחנו מאפשרים לו לנוח ולתת לטבע לעשות את שלו.

ב- 2.2.17, שבוע לפני יום הולדתו התשיעי, בשעה 12:21, נשם ליאורי את נשימתו האחרונה.

​

בואו וזכרו ברוכים לעד.

​

​