כתבו עליו > דוד רשף

זיכרונות מתוקים שיש לי עם ליאורי: ליאור רוקד עם הידיים והרגליים והראש והכתפיים יחד עם אופק ואיתי וכל מי שרק היה מוכן להשתולל איתו, מול יוטיוב בסלון. רוקד בלי עכבות, ישר מהלב. ליאור מציע חתונה לבחורה בת 20 ברחוב, כי הוא הפסיד בהתערבות במשחק "מה הסיכויים". הוא תמיד אהב כל כך להפסיד במשחק הזה, בשביל לעשות את משימות הפדיחה. ליאור הוא האדם היחיד שהכרתי שהיה יכול להפליץ מתי שהוא רוצה. וכמה הוא צחק מזה, וכמה אנחנו צחקנו. סופשבוע בנים בצפון לפני 4 חודשים, עם ליאור, אופק ויואב. ידענו שאנחנו כנראה על זמן שאול, וזה היה סופשבוע מושלם. הכול הלך בדיוק כמו שצריך וכמו שקיוויתי. משחקים ושרים באוטו, אובל עם נוף באמצע שומקום, ירח, ערסל, ארוחת ערב, מצטופפים וישנים גרוע ארבעתנו ביחד אחד על השני באוהל.

למחרת 3 מעיינות ונחל ליד הגלבוע, ומסעדה בדרך הביתה. תודה. תודה שניתן לי ולנו סוף השבוע הזה, שהכול היה בו פשוט נפלא.
שמחת הג'חנון של שבת בבוקר. איזה כיף לראות ילד שמח. איזה ילד שמח ומופלא וחיובי היית, ליאורי. כשחזרנו הביתה מההקרנות הראשונות בבילינסון, שרת לנו שיר שטות שהמצאת: "סמ"ך, ו"ו, פ"א סופית, סמ"ך ו"ו, פ"א סופית, חוזרים הביתה ודי, בלי לחכות יותר מדי". רקדנו ושרנו באוטו כל הדרך והתאמצנו נורא לשמוח איתך, כשהלב בוכה. במהלך הסדרה הראשונה של ההקרנות הרבה דברים השתנו לך. יד שמאל הפסיקה לעבוד. צד שמאל של הפה לא כל כך עבד, וגם רגל שמאל. יד שמאל לא עובדת? אז, נשתמש ביד ימין בשביל לרקוד ולצחוק ולשחק ולאכול ולעשות שיעורים ולפסל בפלסטלינה. הלוואי עליי אחוז אחד מהחיוביות שלך. אולי תיתן לי קצת, יא קמצן? מה אכפת לך? איך ביום שבת האחרון רצית עדיין לעשות שיעורי בית. יד אחת עם העכבר, יד שניה סוגרת את העין, שמידרדרת ומפריעה, פותר מעגלים חשמליים, גם את התרגילים שמועד ההגשה שלהם כבר עבר. אפילו שלשום עדיין רצית ללכת לבית הספר על כיסא גלגלים. כבר לא נשאר כמעט כלום מהגוף, אבל הרצון והרוח היו שם כל הזמן, עד הסוף. באו משפחה, קרובים, אורחים , לראות ולהיאחז בך עוד קצת, ואתה עוד צחקת והצחקת אותם. איך לפני 4 ימים, בקושי מדבר, בקושי רואה, עדיין ניקנקת אותי לגמרי ב- '4 בשורה', ואח"כ צחקת ושאלת אם לזה אני קורא לשחק, ואם אצליח בפעם הבאה להפסיד ביותר מחמישה מהלכים. הייתה לנו שנה וקצת מאז האבחון. שנה מתוקה ומרה. שנה של ריקודים ודמעות. הטיול הנהדר שלכם באורלנדו, אחריו עקבנו בנשימה עצורה ובהתרגשות גדולה בווצטסאפ. כמה כיף היה לכם. או כשניגנת יחד עם רמי קליינשטיין 'מתנות קטנות' בבית של אופק. כל המבוגרים התרגשו כנראה יותר ממך, כולל אנחנו בצד השני של העולם. המון מתנות, מכל סוג וצורה וצבע. אהבה וחיבוקים ומשחקים ושטויות וריקודים. המון פלסטלינה, ופסנתר, ושמחה. איך היית מאזן את הפילים מעץ במגדלים משוגעים. אני לא אשכח איך באחד הביקורים הקודמים, הלכנו יחד ליום MRI בשיבא, ובין בדיקה מתישה אחת לבדיקה מתישה אחרת, עצרת בחדר מוזיקה בבניין ספרא, וניגנת 'מתנות קטנות', ואני לימדתי אותך לנגן 'סלינו על כתפינו'. עוד קיוויתי לארגן לך מפגש אחרון עם רוני אורן, שכתב והמציא את ספרי המפלצות והחיות מפלסטלינה שאהבת, אבל איחרתי את המועד. אתמול אחר הצהריים, אחרי שהלכת, כשכבר היה שקט, יואב בא אליי ואמר לי שעכשיו אתה אריה, כי כבר אין לך גוף, והנשמה מתגלגלת לגוף אחר. שאלתי למה אריה, ויואב אמר שזה כי היית חזק ואופטימי, ואחראי, ונלחם, ושהוא חושב שאתה כבר אריה. איזה יופי. התקרבו מאוד במהלך השנה האחרונה, והיית הגיבור שלי כל הזמן הזה. אתה עדיין, וכך תהיה. יש לכולנו ג'יגות של תמונות וסרטונים שלך מדגמן אושר למצלמה. מסתכל עליך שר ישר למצלמה על סלסולים, ואתה כל כך חי וקיים ושמח וכובש, שיש תחושת התפכחות בסוף הסרטון כשאני נזכר שאתה כבר לא. איך מסכמים ילד בן 9 עוד שבוע? איך נפרדים מליאורי? אני אגיד לך מה נשאר לי ממך: 2 מפלצות פלסטלינה שהכנת לי, שיושבות לי על הפסנתר. המון המון תמונות וסרטונים. כאב גדול על הפרידה. תחושת אסירות תודה על הזמן שכן היינו ביחד. זיכרונות מתוקים של צחוק מתגלגל. תחושה מתמדת של הפתעה – מאיפה אתה שולף את זה??? אהבה גדולה. חור בלב. דוגמה אישית לאיך אני רוצה לחיות. להתראות ליאורי, אתה האריה הגיבור שלי. תמיד תהיה.