ליאור נולד נודניק. עזבו, נודניק זאת מילה מכובסת והנימוסים אינם יאים לנו, בטח לא בכל מה שקשור בליאור. הוא היה בלתי נסבל, זאת האמת. לא הפסיק לצרוח, לא ישן, היה סרבן ועקשן, ובאופן כללי היה בלתי מרוצה מהחיים. מלבד שני הוריו אף אחד לא העז, שלא לומר התנדב, לשהות איתו לבד. כשהיינו יוצאים כולנו לאירוע כלשהו, הקפדנו לצאת בשתי מכוניות, בשל הספק הסביר שאחד מאיתנו יצטרך לחזור איתו הביתה לפני הזמן. עד גיל תשעה חודשים ליאור לא ישן יותר מחצי שעה רצוף, עד שלילה אחד הכרזנו מלחמה ולא קמנו. זה עבד כמו קסם וליאור התחיל לישון רצוף. 
 

היינו מודאגים ומוטרדים מאופיו הקשה והלכנו למדריכת הורים של "אדלר". המדריכה הייתה בינונית ולא חידשה לנו הרבה, אבל נצרב במוחי משפט אחד שליווה אותי זמן רב. היא אמרה משהו כמו – "כרגע הוא כזה, אבל זה לא אומר שכך יהיה תמיד. מי יודע מה צופן לו העתיד?". ובאמת – מי ידע מה צפן לו העתיד? 
מי ידע שיכול להתרחש מהפך כל כך קיצוני באישיות של בן אדם? מי ידע שהילד הזה  עתיד להיות האדם הכי מואר ורגוע שהכרתי? מי ידע שהכול ייגמר כל כך מוקדם?

 

בווידאו: מקבץ דל ולא מייצג של קטעי ניג'וס קלים (את הקשים באמת לא היינו במצב לצלם).