לפחות פעמיים בשבוע אני הולכת לשירלי, חברתי מכיתה ז'. שירלי החכמה, הנדיבה, הרגישה, העקשנית והנודניקית. עם גילוי המחלה, במשך שבועות היא נדנדה לי שאתן לה לאמן את ליאור. אבל אני סירבתי. "תעזבי, אין לנו כוח. אנחנו כל יום בשניידר, כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו רוצים לנוח". אבל היא לא הרפתה. מי בכלל העז להתעסק איתי אז? אף אחד. לא עניתי לשום טלפון, לא ניהלתי שום שיחה. נעלמו עקבותיי. את תקשורת החוץ הפקדתי בידי בן זוגי דאז. כל מה שעשיתי היה לטפל בליאור (וביואב) ולבהות בחלל האוויר בלי יכולת לזוז. ליאור הכריע בסוף. אמר שהוא מוכן להתאמן עם שירלי במקום פיזיותרפיה בשניידר. מדי יום היא הגיעה אלינו ואימנה אותו. קואורדינציה, כושר, חיזוק שרירים, ג'אגלינג, מסאז'ים – כל מה שאפשר. הרומן ביניהם ניצת מיד. שניהם אנשים נטולי בולשיט ונימוס. "עשית את התרגיל היומי שנתתי לך?" היא שואלת. "לא, אמרתי לך שאני לא עושה. אבל את יכולה להמשיך לשאול אותי כל יום, זה לא מפריע לי. אולי יום אחד עוד יצליח לך", הוא עונה.

שני בניינים וגן שעשועים מפרידים בין הבית שלי לבית של שירלי. אני חוצה את הכביש ומגיעה לגן השעשועים. גם אני הייתי הולכת פעם לגן הזה עם ילדיי הקטנים. גם הם היו נפגשים שם עם חבריהם. רוכבים באופניים, מטפסים על חבלים, מתגלשים במגלשה. 
אמהות יושבות שם, מקלפות פירות בסכין, צועקות: תיזהרו, תיזהרו. אני חוצה את הגן. המבטים ננעצים בי. "זאת האמא שהילד שלה מת", "הנה אמא של ליאור, הילד שנפטר", אני שומעת אותם מתלחשים. לשנייה אחת אני משפילה את מבטי, מרגישה מובסת. ואז אני נזכרת בו, בבני החכם, בני האמיץ, בני שמימיו לא פחד מכלום. "כשמסתכלים עליך, זה לא גורם לך להתבייש קצת?" שאלתי אותו בתקופת הקרחת. "לא. אני תופס אותם מסתכלים עליי וזה גורם *להם* להתבייש". אני מישירה מבטי לעבר כל האמהות. הראש שלי מורם בגאווה.

אני מחייכת, מנידה את ראשי לשלום. תודה לך, בני החכם באדם.

​

בווידאו – מקבץ אימונים עם שירלי