לא הבדיקות, לא הטיפולים, לא ההמתנות המרובות בתור, לא תופעות הלוואי – אף אחד מאלה לא הוציא את ליאור מדעתו כמו הרעיון שמישהו ירחם עליו ולא יתייחס אליו כשווה בין שווים. זה התחיל בעובדה הפשוטה שהוא מעולם לא ויתר לעצמו. לא לפני המחלה ולא בתקופתה. הוא ידע למתוח את קצה גבול היכולת שלו בכל תחום. עוד קצת ועוד קצת. הוא אהב את האתגר, אהב להתאמץ ולא הכיר כלל במגבלות הגוף, למרות שבשלב מסוים היו לו כאלה למכביר. ולכך הוא ציפה גם מאחרים ביחסם אליו. גם כשהיה נכה בגוף, לא היו לזה שום השלכות על אופן הפעולות שלו. הוא אהב להתחרות, אהב לנצח, אבל בשום אופן לא הסכים לקבל חסדים. גם לא בשעותיו האחרונות.
 

*בווידאו – בנות מהכיתה מספרות איך ליאור התעצבן כשזרקו עליו חלש ב'חממות', ליאור משחק עם אופק "קרב אגודלים" בהוספיס, ומבקש שלא יוותר לו, וליאור משחק עם שירלי בהוספיס ומציע משחק הוגן.