זמן בחלום: ובדמיוני ראיתי אותך, מתוך זיכרון רחוק. רסיסי קרן אור חלפו על פניך כמו עברו דרכך בבת צחוק. ובחלומי פתע הופעת, כמו ידעת כי אותך אני מחפשת לראות במלוא הדרך נכנסת, ובירכת ברכה שהונצחה בפניך המחייכות. ולמרות שרוב מחשבותיי מוכרות הן, ושומרות מקום בטווח המציאות ביקשתי רק בזו הפעם – לתת לדמיוני את קסם החירות. ובעודי מבקשת את זו הבקשה, הנה וכבר תפסת לך מקום נכבד בממלכה. ושם, בממלכת דמיוני, הכול כמעט הרי הוא אפשרי. ואתה צוחק, בולע כל חוויה מתהלך בהתלהבות ורצון שלא נגמרים - כמו שרק ילדים יודעים. רחש איסוף הצוף מהפרחים, ריחות של הגשם ומאפה של תפוחים. ככה מילאת את כולם בדמיוני ללא שום מפריע לאותו רגע אלמותי. מסתכלת אני בדמיוני ורואה התהוות זו כתמונה המוצגת מסרט בהילוך איטי.

 

האם גם לי יש מקום שם, בתפארת דמיוני, אשר אך זה עתה יצרתי בעצמי? ובעודי מתבוננת רגע אחד, עלתה בי פתע מחשבה הרי אלו הם הדברים שאותך בונים ומעניקים לך הווייתך. ואתה מנגד, בקבלתך הטהורה אותם, נתת להם חלק שלם מתוך עצמך. מאז, פלאי המציאות מקבלים משמעות שונה, כוכב לא מוכר שמרצד בשמיים וצליל חדש שנוסף למנגינה. נשימה של תינוק שיצא אך זה לעולם וצבע שחובר לקשת יחד עם כולם. נדבך נוסף באהבה לאוסף הדברים הקיימים שמכילים כעת תוספת ממך ועל כן העפילו גבהים. ובדמיוני אני מתהלכת, פוסעת אליך, הפעם אני, האם היה זה רגע של מציאות, או שמא של חלומי? התקרבתי אליך ואתה יושב, מכוסה ובו בזמן שומר על עצם היותך אתה. הגשתי ידיי להניחם על ראשך במקום בו קרן האור פעם נשקה, וכמו מגנט ידעתי כי זה הרגע יישמר לנצח עמי.
עולמי-עולמך ועולמך-עולמי ובאותה השנייה, כמתוך זיק של הזיה או חלום נתת לי את אישורך בתנודה קלה כאמירת שלום: "תודה על רגע נפלא בחלומך", אמרת, ליאור.