יש משהו מפחיד יותר ממוות בחיים האלה? לא נראה לי. המוות הוא סיוט כל הסיוטים, קץ כל הקצים, חרדת ערעור קיומנו. אם לא מותנו שלנו, ודאי של אהובינו. אנחנו כל כך מפחדים ממנו, שאנחנו נמנעים מלדבר עליו או להזכיר את השם המפורש, שלו ושל נספחיו. ואם בכל זאת מישהו מעלה את שמו בטעות, מיד מהסים אותו כולם באגרסיביות תוך נקישה על חפצים קשים, יריקות, קללות, ומלמולי שמות של צדיקים. קראתם פעם בתקשורת על אדם שמת מסרטן? אני לא. סלבס כנראה מתים רק מ"מחלות קשות". 
כולנו מחונכים מגיל צעיר לפחד מהמוות. המוות הוא רע. המוות הוא אויב. פויה מוות. קישטה. 
עד כאן הכול טוב ויפה, והאמת היא שאין לי שום בעיה עקרונית עם העניין, אלמלא העובדה השולית והמצערת שתמיד צצה בסוף - המוות הוא מנת חלקנו, והוא לא יפסח על אף אחד מאיתנו, ללא הבדל גזע, מין, מעמד או יתרת חשבון. כולם ימותו בסוף (או בהתחלה, או באמצע). אני, אתם, הילדים שלכם, הילדים שלהם, ג'קי מהציור השבועי לילד... אפילו פרס מת, ועל זה ממש לא הייתי סגורה עד שזה קרה. וכך, בזמן שאנחנו מתים מפחד, או חיים בפחד ליתר דיוק, החיים והמוות מתנהלים להם באדישות, ניטרליים לחלוטין. הם לא טובים, לא רעים, לא קשים ולא קלים. אנחנו אלה שמלבישים עליהם את הציפיות שלנו, ונותנים להם את שמות התואר על-פי עמידתם או אי-עמידתם בציפיות. 
פעמים רבות הרהרתי במוות, בפחד גדול, יש לציין, עד שפגשתי אותו פנים אל פנים. ראיתי אותו מגיע, לאט לאט, על כל גווניו ושלביו. זה לא היה מחזה נעים, ודאי לא כשמדובר בבני הקט והאהוב כל כך, אבל מי אמר שהטבע נעים? לא רק אנשים זקנים מתים כדרך הטבע, גם צעירים, ילדים, תינוקות, עוברים, בעלי-חיים, צמחים, פירות, חומרים – כולם עשויים להיגדע בעודם באבם. ככה זה. ואין לזה הסבר. ככה זה בטבע. הלוואי שבני לא היה חלק מהרשימה הזאת, אבל הוא כן. ואין לי מה לעשות נגד זה מלבד לשנות את הציפיות שלי ולהתנחם בעובדה שהייתה לי הזכות ללוות אותו באהבת אין קץ בפרידתו מהעולם, ממש כפי שהייתה לי הזכות לקבל את פניו בהגיעו.
 

את השיר הזה סיימתי לכתוב שעתיים לפני ההופעה. הוא קרוי על שם משפט ממערכון מופתי של שאולי ואירנה, וכולו נכתב בהוויית חכמתו, פשטות קבלתו ואומץ לבו של ליאור, בני האהוב.