הרומן של ליאור עם הקלידים התחיל בכיתה א', בלימודי האורגנית בביה"ס. הוא נדלק בקלות, אהב להתאמן ואהב ללמוד שירים חדשים. כשהתגלתה המחלה והחלו הטיפולים הוא נאלץ להיעדר מביה"ס לא מעט (למורת רוחו). כשבועיים אחרי האבחון התקשרה אליי רעיה, מורתו לאורגנית מביה"ס. "מיה, אני אגיע אליכם הביתה ואלמד את ליאור אורגנית בכל שבוע", היא קבעה במבטא רוסי כבד שלא השתמע לשתי פנים. ניסיתי להסתייג ולהציע תשלום. "את מעליבה אותי, זה הכיף שלי". שחררתי, כפי שלמדתי לשחרר הרבה מאוד אז ומאז ופתחתי את לבי לקבל את טוב לבם של הסובבים אותי. וקיבלתי בלי סוף. רעיה היקרה הגיעה פעם בשבוע ללא יוצא מן הכלל. שנה שלמה היא הגיעה ולימדה את ליאור מיליון שירים בשתי ידיים. בתחילת כיתה ג' שמעתי על מיכל "מורה מדהימה לפסנתר" רוט. הגענו לשיעור ניסיון ובסופו שאלתי אם קובעים לשבוע הבא. מיכל שאלה אם אנחנו לא רוצים לחשוב קצת. חשבתי לעצמי שאין הרבה דברים שברורים לי עכשיו כמו כמה אני לא רוצה לחשוב על זה וכן רוצה לקבוע איתה לשבוע הבא. ההתאהבות הייתה משולשת ומיידית. וכך מדי שבוע היינו מגיעים, ליאור ואני. מיכל מלמדת, מדריכה, מציירת, צוחקת, כותבת ומדגימה, ליאור מקשיב ומבצע, ואני מתענגת משניהם. ואז הגיע אמצע ינואר 2017, שהחל בשיתוק פנים חלקי והמשיך ב MRI- שגרר אחריו את ההודעה הכי עצובה שקיבלתי בחיי– ימיו של בני האהוב ספורים וסופו בעולם הזה קרוב מאוד. נכנסתי לכיתה ריקה בביה"ס, בכיתי את נשמתי ואחרי שנרגעתי קצת עדכנתי חלק מהאנשים החשובים בחיינו. אחת מהן הייתה מיכל. מיכל התחננה שאתן לה לעזור במשהו. ("שיעורים חינם זה ברור. בכסף תקני לו דברים שהוא אוהב, אבל מה עוד?")
"מה דעתך לארגן קונצרט תלמידים?" שאלתי. 
"סגור. עוד חודש נשמע ריאלי?", היא שאלה.
"לא, יקירתי " השבתי לה בצער רב. 
בתוך חמישה ימים מרגע שיחתנו התקיים הקונצרט. לבקשתה של מיכל (מישהו יכול לסרב לה בכלל?) כל התלמידים והוריהם הגיעו ושיתפו פעולה. ליאור כבר היה חירש לחלוטין, אבל ניגן בשלמות את הקטעים שלמד. תשעה ימים אחרי כן הוא נפטר. מיכל היקרה והרגישה החליטה שבכל חורף תקיים קונצרט תלמידים בביתה ותקדיש אותו לזכרו של ליאור.