בכיתה א' נרשמת לחוג אומנויות לחימה. אין שם שמגדיר אותך טוב יותר, לולי. זה בדיוק מה שאתה – אומן לחימה. לא בחוג, בחיים.
נולדת כזה – אופי עם קצת גוף מסביב. איך שיצאת כל כולך צעקת (צרחת, יותר מדויק) – "זהירות, אישיות לפניך". בגיל מוקדם מאוד כבר התגלו בפנינו כוח הרצון ויכולת ההתמדה שלך. בתקופה שכליך היו דלים – השתמשת בקולך וביכולת ההתמדה שלך (אז קראתי לזה "ניג'וס"). שוב ושוב ושוב היית מבקש משהו, עד שאחד מאיתנו (בדר"כ אני), היה נשבר. ומשגדלת קצת, וצברת כלים, זנחת בקלות את הרגליך הישנים ופיתחת לך מערכת חיסון והתמודדות שיכולתי רק להעריץ ולהשתאות אל מולה. נתקלתי בזה לראשונה בפעם ההיא שפתחת את המצח, בגיל שלוש. צרחת ובכית ודרשת תשומת לב, אבל מרגע שהגענו לקופת החולים שידביקו לך את החתך – לא השמעת ציוץ.
ללא הרדמה הם ניקו והדביקו, ואתה התמסרת לחלוטין. "וואו", חשבתי לעצמי, "כמה עוז".

"תגיד, אתה אוהב רופאים?" שאלתי אותך פעם, עוד לפני הסרטן, אחרי בדיקת אא"ג שבה השחילו לך צינור עם מצלמה דרך האף לגרון, ולא הנדת עפעף ("לא בכית?" – "לא. רק ירדו לי שתי דימעות"). "כן, אוהב", השבת. "מה?למה?איך??" תמהתי. משכת בכתפיך,
אדיש כתמיד, אבל אני הבנתי למה התכוונת. אהבת אתגרים. היית אמיץ על אמת. ויכולת לכאב הפיזי. תמיד יכולת לו, עד הסוף.
בדירוג סולם הכאבים, מעולם לא נתת ציון שעלה על 6, והאמן לי, גורון שלי, היו לך את כל הסיבות לתת. אבל תפיסת החיים שלך הייתה שונה משל השאר – מורכבת בפשטותה, ומבלי לדעת יישמת על עצמך את כל עקרונות הבודהיזם.

ואז הגיע הסרטן, ועמו מאות בדיקות, עשרות רופאים, שלושה ניתוחים, שני בתי-חולים ואפס אלוהים. 
ושוב התגלית במלוא עוזך. לא זכורה לי פעם אחת שבה התלוננת, סירבת, מרדת, לא רצית. תמיד היית כל כך נכון, כל כך מתמסר. 
ובכל התקופה, שנתיים וחצי, לא הפסקת ללכת לחוג הלחימה. כשצד שמאל הפסיק לתפקד באופן זמני, הלכת ועבדת רק בצד ימין.
לא רק שלא רצית הנחות, אלא שנעלבת קשות ממי שהציע. כשנאסר עליך להתאמן, אחרי ניתוחי הראש שעברת, פשוט באת וישבת בצד, מתבונן בחבריך. אלוהים, ליאור, רק הפעולה הזאת מעידה עליך כל כך הרבה דברים. לא קינאת, לא התבוססת במר גורלך, לא ריחמת
על עצמך מעולם, אף פעם. פשוט רצית להיות שם, ללמוד דרך התבוננות, אז הגעת. גם בשיעורי הספורט בביה"ס התעקשת להשתתף, ולקראת הסוף, כשכבר ידעתי שאין לנו הרבה מה להפסיד, התקשרתי למורה שלך וביקשתי ממנה לאפשר לך הכול, כל מה שתרצה לעשות. "אנחנו נחתום על כל מה שצריך", אמרתי. והיא ענתה – "אם זה לא היה ליאור, בחיים לא הייתי מסכימה, אבל אני לא יכולה לסרב לילד הזה". צודקת בתכל'ס. מישהו יכול?

בחנוכה 2016, שבועות ספורים לפני פטירתך, הייתה תחרות ג'וג'יטסו איזורית. היית אחרי ניתוח ראש ובאמצע סבב הקרנות,
וכל-כך כל-כך רצית להשתתף. ומעין ואלי המדריכים, שאהבו אותך נורא, הפכו את העולם כדי שתוכל, ואתה באת, והשתתפת כמו כולם. וגם שם, כהרגלך – נלחמת עד הסוף. לא ויתרת עד שלא נגמר. היו לך קרבות יפהפיים, וזכית במקום השני – בזכות ולא בחסד. 
 

בווידאו – התחרות 28.12.16