לולי,
להספיד אותך, ליאורי, זו משימה שסותרת את כל חוקי הפיזיקה, ההיגיון והצדק. אתה פרסומת לחיים. אתה פרסומת לחיים שכל אחד היה רוצה. אפילו במחלתך המאתגרת כל כך היית פרסומת לבריאות. פיזית ונפשית. ולכן אני לא אספיד אותך, ולא אקונן עליך. אני רק אספר לך איזה אור הכנסת לחיי ואודה לך.                                                                               
ב- 15.11.15 ישבנו במחלקה האונקולוגית של בית חולים שניידר ושם אמרו לנו שאתה חולה במחלה קשה מאוד. קשה מדי. שלוש קומות למטה ניגנת לך באורגנית, שמח וטוב לב, לא מודע לדרמה שמתרחשת סביבך. הפער בין התחזית שקיבלנו לבין מצבך הפיזי והנפשי היה בלתי ניתן לעיכול. קשה לתאר מה עברנו בתקופה הזאת. זר לא יבין זאת. חיים שלמים דחסנו לתוכה. ובחיים האלה, מעבר לכאב העמוק, החד שלא הרפה וכנראה גם לא ירפה, היה כל כך הרבה אור. בפורום הזה, ליאורי, אתמקד רק באור:

הייתה שם משפחה נהדרת ותומכת שהתגלתה במלוא הדרה וגדולתה בכל מובן אפשרי; היו שם חברי אמת רבים ומופלאים שלא עזבו אותנו לשנייה; היו שם אנשים טובים באמצע הדרך שהוכיחו לי שוב, שכוחות הטוב עולים על כוחות הרשע; היה שם צוות רפואי מסור ואוהב שליווה אותנו לכל אורך הדרך; היו שם קולגות לעבודה שיצאו מגדרם למעני; היו שם כוחות נפש שצצו - לא ברור מאיפה - וגרמו לי להתחזק ולהתחסן בפני כל כך הרבה דברים; עלתה שם, ברורה ומובהקת, הידיעה שהחיים עושים בי כרצונם, ובדו קרב הזה אנצח רק אם אקבל זאת באופן מוחלט וטהור ונקי. 

אבל מעל לכול היית אתה - ילד פלא, אהוב ויקר שלי.
אם מישהו היה כותב תסריט על ילד בן שבע וחצי שחולה בסרטן, עובר שלושה ניתוחים, שני סבבי הקרנות למוח, כימותרפיה, אלף בדיקות דם, בדיקות MRI, אשפוזים, תרופות ומיליון שעות המתנה בתור ומתנהג כמוך, הייתי פוסלת את התסריט על חוסר אמינות. 
אתה לא בכית אפילו פעם אחת, לא קוננת על מר גורלך, לא סירבת לשום טיפול. 'יאללה, יאללה, תתחילו, אני רוצה לגמור עם זה כבר' - אמרת למרדים לפני הניתוח האחרון שעברת. בבגרותך ובחכמתך הבנת את חשיבות המצב ועשית כל מה שביקשנו באופן אחראי כל כך שקשה היה להאמין שאתה רק ילד. אתה אף פעם לא ויתרת לעצמך אפילו בפסיק. על שום דבר. ואני הייתי לידך וראיתי אותך:
ראיתי אותך שונא מחטים ובכל זאת מושיט את היד באומץ. 
ראיתי אותך מת לאכול עוגה שחילקו בביה"ס אבל מביא אותה הביתה ושואל אם מותר לך. 
ראיתי אותך מפסיק בילוי משפחתי בצימר בצפון בגלל שעלה לך החום וצריך לנסוע למיון.
ראיתי אותך מתאמן באומנות לחימה כשכל הצד השמאלי שלך בקושי מתפקד ועושה את כל התרגילים, כמו כולם. 
ראיתי אותך באימונים עם שירלי מחזיק עוד שנייה ועוד שנייה, כי לא מפסיקים לפני הסוף ולא מוותרים. אף פעם לא מוותרים. 
ראיתי אותך בולע כדורים בגודל של בית. 
ראיתי אותך הולך לביה"ס כשמצבך הפיזי כבר רעוע לגמרי, שם זין על כל מה שאומרים או שואלים. רק רוצה להיות עם החברים שלך. 
ראיתי אותך ליאורי, ואהבתי אותך על זה כל כך. מאיפה כוחות הנפש שלך, ילד? ממה אתה עשוי? ודאי לא ירשת את זה ממני.                      
ליאור, אתה האדם המשמעותי ביותר שביקר אי פעם בחיי. ההשפעה שלך עליי בחייך, במחלתך ובמותך היא הגדולה ביותר שחוויתי. במו עיניי ראיתי וגידלתי ילד שהוא דוגמה ומופת לעשיר השמח בחלקו, לגיבור הכובש את יצרו, ובעיקר לאדם שפיו ולבו שווים. מגיל צעיר מאוד אהבת את עצמך אהבה בריאה ושלמה, קיבלת את עצמך על כל מעלותיך ומגרעותיך, לא הפסקת לצחוק בצחוק המתגלגל והפרוע שלך, ותמיד דיברת רק אמת, גם אם היא כאבה. כשיואב שאל אותך אם נהנית בקונצרט שלו ענית לו בלי למצמץ - 'לא'. כשהרופאים היו שמחים לקראתך ואומרים לך כמה התגעגעו אליך, היית אומר – 'חבל, כי אני לא התגעגעתי אליכם'. מדי פעם הייתי מעירה לך שזה לא מנומס. 'מה לי ולנימוסים, אמא?' מה לך ולנימוסים באמת.                                                                                                                          
ליאורי, את כל המעלות שבעולם קיבלת, אבל מעל לכול בלטו השנינות וחוש ההומור שלך. אתה אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים שלי. ברשותך, אספר עכשיו כמה מהיציאות שלך, ואנצל את העובדה שאתה כבר לא יכול להתעצבן עליי: 
פעם ישבנו בסלון וליאור עשה מלא פרצופים מצחיקים של פזילה. אמרתי לו - תיזהר, זה עוד ייתקע לך. ליאור ענה -אין סיכוי, אלוהים כבר שלח לי סרטן. אני מאמין שמפזילה הוא ייתן לי חנינה. 
כשליאור רצה משהו ולא קיבל היה עושה פרצוף של מסכן ואומר - אבל אמא, אני חולה סרטן. 
פעם הזמנו הביתה טכנאי של 'יס', שיחליף את הממיר. 'איפה החולה?' הוא שאל והתכוון לממיר הישן. 'פה'. ליאור ענה בשקט מהספה. הטכנאי ראה אותו ואת הקרחת המצחיקה שלו ורצה למות. 
גם בימיו האחרונים, כשהיה מוגבל כמעט בכל מובן אפשרי, עוד שאל את שירלי שבאה לבקר - תחליטי, את רוצה לעשות פלסטלינה בכיף, או לבכות אחרי שתפסידי לי ב'ספוט איט'?
אחרי ההקרנות נשר חלק מהשיער, ושאלתי אותו - תגיד, מה זאת הקרחת המצחיקה הזאת? אתה לא מעדיף לגלח כבר את כל הראש? ליאור ענה - בשביל מה לגלח, תראי, זה נופל לבד. ואז הוסיף בקול של קריין - ליאור שילון, מגוון קרחות רק ב- 29:90.
בסבב ההקרנות השני אמרתי לך באחד הימים- ליאור. אתה יודע כמה כיף לי איתך? הכיף שבלהיות איתך מנטרל הכול, לא אכפת לי להיות בכל מקום, אם אתה לידי. אפילו פה, בבית חולים, במקום השנוא עלינו ביותר? שאלת. במיוחד פה, עניתי לך והתחבקנו חזק.                      
אנשים שאלו אותי במהלך כל התקופה, איך אני מצליחה להישאר חזקה כל כך, איך אני לא נשברת. התשובה שלי פשוטה - בזכותך. בזכותך ליאורי לא נשברתי. כי איך אפשר להישבר כשיש לי ילד שרואה את החיים בצורה הכי בריאה ונקייה שיש? ילד אמיץ שלא מפחד מכלום, וכשאני אומרת כלום אני מתכוונת לזה. 'מה שיהיה יהיה', היית אומר. 'קודם נחכה שיהיה, ואז נראה'. 
לא מבהיל אותך לראות איך התנפחה לך העין אחרי הניתוח? שאלתי פעם. מה פתאום, ענית לי. איך זה קשור? העין זה בחוץ והשמחה זה בפנים. זה לא קשור אחד לשני. כמה יש לי ללמוד ממך, ילד שלי.                                                                                                                         
אף פעם לא התביישת בשום תופעה או תסמין שהיה לך. עד יומך האחרון רצית ללכת לביה"ס, להיות עם החברים, גם כשכבר לא יכולת לדבר או ללכת. אני הייתי מוטרדת ומודאגת ממה יגידו ואיך תתמודד עם כל השאלות, אבל לך זה לא הזיז. 'אני לא עונה להם, אמא. אני משאיר אותם לבד עם השאלות שלהם והולך לשחק עם החברים שלי'. אני מקווה שהייתי אמא ראויה לך, ליאורי. אני מצדי לא יכולתי לבקש או לדמיין ילד כמוך. תמיד אתגאה בכך שניתנה לי הזכות להיות אמא שלך.                                                                                      
ליאורי, אהבת חיי, ילד אהוב ונהדר שלי, אני משחררת אותך. נוח, או מה שבא לך לעשות, בשלום על משכבך. אל תדאג לשנייה אחת עליי ועל אבא ועל יואב. נתת לנו כל כך הרבה כלים להתמודד. אנחנו נצליח, אנחנו נהיה חזקים. ברגישות העצומה שלך אני יודעת שגוננת עלינו לכל אורך מחלתך. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני רוצה שתהיה חופשי ומשוחרר להיות מי שתרצה להיות, בלי לדאוג לנו. אם יש משהו שאני בטוחה בו זה שידעת באופן ודאי ומוחלט, מיום לידתך עד יום מותך - עד כמה אבא, אני ויואב אוהבים ומעריצים אותך. אני לא יודעת מה הולך שם למעלה, אבל ברור לי שמרגע שתגיע לשם הכול הולך להשתדרג. אני מקווה שיש שם פסנתר בשבילך ושתזכה לאיזה ג'ם סשן לפנים עם כל האמנים הכי שווים שמתו פה בזמן האחרון. אתמול קניתי את החלקה בקומה שמעליך. חכה לי קצת אם תצטרכו זמרת. 
תודה שבאת אלינו, ליאור. היית לי אור גדול. תמיד תהיה. העצב על לכתך כבד מנשוא, אבל השמחה שבלגדל אותך ובלשהות במחיצתך גדולה אפילו ממנו. זכיתי בך. אתה מתנה אמיתית. האור שלך ילווה אותנו תמיד.                                                                                    
א-נ-י רווח א-ו-ה- ב-ת רווח א-ו-ת-ך.