מנחמת אותי לפעמים המחשבה שליאור לא חווה את מחלתו בצורה קשה כפי שאני חוויתי אותה. הדרך שבה הוא התמודד עם הקשיים הייתה דוגמה מופלאה לחשיבות העצומה שיש למודעות ולהכרה על ההרגשה. גם הפנימית וגם החיצונית. ליאור לא הבין את כובד המשמעות של מחלתו, והוא התייחס אליה כאל פחות משפעת. הוא עבד עם מה שיש, לא עם מה שאין. יש שתי ידיים? מצוין. רק יד ימין? גם טוב. נסתדר ביד אחת, מזל שזו היד החזקה. רק בימיו האחרונים המצב החל להכביד עליו, וגם אז מעולם לא התלונן. בשבועיים האחרונים שיווי המשקל החל להדרדר, השמיעה הלכה וקהתה עד שנעלמה כליל, ושיתוק הפנים הפריע לו לאכול ולתפקד באופן סביר. דבר מזה לא הפריע לו להתעקש לצאת לטיול השנתי עם כיתתו, וגם לצאת.
בימיי הקשים, כשהאור בקצה המנהרה קלוש, אני שואלת את עצמי מה ליאור היה עושה במקומי.
אני יודעת שהוא היה מתמודד עם הכול בדרכו האופטימית והשמחה, וזה מנחם אותי. לפעמים.
 

בווידאו: ילד שמח ואופטימי בימי מחלתו העצובה והפסימית.