שחרור

חודש פברואר. חודש הולדתך וחודש מותך. תשע שנים פחות שבוע היית פה בדמותך ובצלמך. הרבה פחות מדי זמן ממה שהייתי רוצה עבורך, עבורי, עבור כולנו. אבל כשאני מסתכלת על המסע שלך פה ומנסה לבודד את כל הממדים האפשריים – זמן, ציפיות, השוואה, חוקי היקום וכו' – קשה לי שלא להשתאות מהחיים שלך. היה בהם משהו מושלם, קלישאתי כמעט. כי עשית מהפך גדול כל כך בחייך הקצרים כל כך, שפתאום זה נשמע לי כמעט הגיוני שכל אדם מגיע לכאן כדי להשלים את הסיבוב שלו ואז הולך. הגעת לכאן תינוק נודניק ורגזן, שלא מפסיק לצרוח ולהתעקש על כל עניין ("למה?" שאלתי אותך יום אחד כשגדלת. "אני באמת לא יודע", ענית לי. "אני ממש לא זוכר"), ועזבת אדם שלם. אולי הכי שלם שהכרתי. אדם שאוהב את עצמו אהבה שלמה, שלא תלוי באחרים, שאינו מפחד לחיות, שאינו מפחד למות. אדם שאהבת החיים, השמחה והצחוק בוקעים מכל תא בגופו (והיו לך הרבה יותר מדי תאים, לצערי). היית ועודך מודל לחיקוי עבורי, ואני מודה לך על זה כל כך, כי זה מקל עליי לאין שיעור את ההתמודדות עם אינך. אתה יודע במה נזכרתי עכשיו? כחלק מגילויי האהבה שלי אליך ואל יואב, הייתי שואלת אתכם מדי פעם: "תגיד, אתה ואני זה לנצח?"סתם, עוד משהו מהווי השטות שלנו. שניכם, בנים מתוקים וטובים שכמותכם, הייתם עונים לי תמיד ב"כן" אוטומטי, אבל זכורה לי פעם אחת שבה ענית, ספק בצחוק ספק ברצינות, עם המבט השובב שלך בעיניים (זה שאף פעם לא עמדתי בפניו): "לא". "למה לא?" שאלתי. "כי יום אחד את תהיי זקנה ותמותי ואני אשכח אותך", ענית בגיל ארבע בערך. כמה שמחתי על התשובה שלך, אתה לא יודע. כמה בריאות הייתה בה. איזו מן הבנה בריאה כזאת של חוקי החיים. ואני שמחתי שלא תיעצב עליי. והבנתי שב"לשכוח" התכוונת "לשחרר". לשחרר באמת. כי אין טעם להחזיק, לא לחי ולא למת. אבל החוקים האלה פסחו עלינו ,לולי. מישהו התבלבל קצת בסדר. ועכשיו אני זו שצריכה לשחרר, ואתה לא יודע כמה זה קשה. אבל לפחות אני יודעת שזו הדרך. עבורי ועבורך. כחיים וכמתים. ובזכותך גם אני כבר לא פוחדת למות.

להתראות, ילדון שלי. מי ייתן שהולדתך בעולם הבא תהיה שמחה ומפותחת לפחות כמו כאן.

אמא

אמא.