חג החירות

פרחל"ז,

פסח שני בלעדיך (תרתי משמע). עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לחגיגות ליל הסדר. אולי בשנה הבאה. אני באמת לא יודעת למה זה קשה לי כל כך. בעתות שגרה אני דווקא בסדר (נראה לי שהיית גאה בי), אבל דווקא באירועים הגדולים, המשפחתיים האלה, שבהם "מוכרחים להיות שמח" אני לא מוצאת את עצמי. אני נזכרת בליל הסדר האחרון איתך. ניגנו יחד בפסנתר וכולם שרו. זוכרת איך התאמנו יחד לפני כן. אהבתי לראות את האצבעות הקטנות והקפדניות והיבשות שלך מנגנות בדייקנות כזאת על הפסנתר. הייתה לך כף יד קרירה ויבשה וליואבי יש חמה ולחה. זוכר את המשחק הקבוע שלנו באוטו "של מי כף היד?" הייתי מושיטה את ידי לאחור ואתם הייתם שמים את כף היד שלכם על שלי והייתי צריכה לנחש של מי היא. ואז כשעליתם על המאפיינים שמסגירים אתכם, היית מתחמן אותי ומתיישב על היד שלך, כדי להפוך אותה לחמה ולחה כמו של יואב, אבל אני תמיד הייתי מנחשת. ולפני כמה זמן, בזמן נהיגה, הושטתי את ידי לאחור ויואבי שם את כף ידו על שלי (כך אנחנו עושים מדי פעם), ואני, בהומור שחור שמותר רק לנו, אמרתי : "יואב!" והוא הבין מיד, ושנינו צחקנו נורא. אז איפה הייתי? כן. פסח. חג החירות. אתה יודע כמה חירות קיבלתי בזכותך, אור שלי? חירות ממי? מעצמי בעיקר. ממי שהייתי פעם, כבולה לכל כך הרבה שלשלאות, שלא היה לי מושג איך להתיר את עצמי מהן. אני מרגישה היום בת חורין מאי-פעם. הסרטן שלך, תאמין לי – חתיכת דבר הבאת פה. שלא יהיו פה אי-הבנות – הייתי מוותרת עליו בשמחה תמורתך בלי לחשוב רבע פעם. אבל לא כל כך שואלים אותי פה, (מקווה שאצלכם קצת יותר קשובים לצורכי האזרחים), ומאחר שלא שואלים אותי, החלטתי לפעול לפי המוטו הקבוע שלנו – "זה מה שיש ועם זה ננצח". ואני מנצחת, לולי. אני הגרסה הכי טובה של עצמי שהייתי אי-פעם. ואתה יודע מה? אני חושבת שגם אתה היית כך בשנה שבה היית חולה. כאילו יצא ממך כל הצוף שהיה מקודד אצלך מאז ומעולם, אבל אף פעם לא היו לו (נ)סיבות מספיק טובות לצאת. כן, יא איבני. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי לממש את הטוב שבנו זה חרא של נסיבות. ערב חג שני עכשיו, ואני הולכת לקרין (זוכר? ניסית ללמד אותה 'יונתן הקטן' פעם). נרים איזו ארוחת-שכולות חגיגית לזכרך ולזכר מאור הקטן. איזה קטע יהיה אם תיפגשו שניכם – שני מאורות קטנים-גדולים. נראה לי שתסתדרו מעולה. בכלל, אתה יודע? חשבתי על זה שבמקום שבו אתה נמצא יש חבר'ה הרבה יותר שווים מבמקום שבו אני נמצאת. מי למשל? ג'ורג' הריסון, נניח. וגם לנון. ויצחק רבין - שאמרת פעם שאתה מאמין בו והצחקת אותי נורא- והסבים שלי, שלא באמת הכרת וזה פספוס אדיר, ועוד מיליוני אנשים מכל המינים, שהגיעו ועוד יגיעו. ליאורי – אני כל כך מודה לך על שאתה חלק מחיי. פיזי, רוחני, נשמתי. כמה כבוד נפל בחלקי. איתך למדתי אהבה שלא הכרתי מעולם. (אז *זאת* אהבה. תמסור לביאליק, הוא שאל על זה פעם).

אני אוהבת אותך אהבה שחוצה את כל המימדים, ומתגעגעת אליך בכל רגע ביממה (והכי הרבה בלילה). חג שמח, ילדון שלי.

אמא