Lose-Lose situation

לפעמים אני תוהה ביני וביני האם הייתי מעדיפה שליאור יהיה ילד פחות "אידיאלי" ממה שהיה, כדי שההתמודדות עם הפרידה ממנו תהיה קלה יותר. במחשבות הכמוסות ביותר שלי עם עצמי, כשאני מנסה לראות את הטוב בכל דבר, אני שואלת את עצמי מה 'הרווחתי' מהסיפור. האם יצא לי רווח כלשהו מהיעדרו של ליאור מחיי. ואני לא מתכוונת פה לכל עניין ההתפתחות, הפרופורציות, השיעורים והמשמעות שקיבלתי. אני מדברת על רווח שטחי ומיידי. דברים אידיוטים שהם למעשה נטרול של הדברים הקטנים שמהווים עול בחיי היום יום. כל התלונות הקטנות האלה - 'אוף, צריך להסיע', 'כמה יקר לגדל ילדים', 'איזה ילד נודניק, הלוואי שייתן לי קצת שקט' וכו'. ליאור לא היה כזה. הוא לא היה עול בשום צורה. אם היה - לא ראיתי את זה, ולא בגלל שאני אמו, אני חושבת, אלא בגלל שהייתה בינינו התאמה יוצאת דופן של שני אנשים, שלא קשורה בכלל להיותנו אמא ובן. היה כל כך קל לגדל אותו. הוא היה ילד מתחשב. אם ישנתי, לא העיר אותי, ואפילו שמעתי אותו נוזף ביואב פעם: "שקט, אמא ישנה". בחופשים תמיד היה קם לבד ומעסיק את עצמו, אוכל, מתארגן. בבקרים של ביה"ס היה משכים קום לפני כולם. מתארגן, עושה הכול לבדו. תמיד רצה להיות עצמאי, העדיף ללכת לבד לביה"ס ברגע שהיה יכול. בערב תמיד היה מתקלח ומתארגן לשינה מבלי שאמרתי לו. הוא היה ילד נקי ומסודר ומאורגן. אפשר היה לסמוך עליו בכל דבר. תמיד זכר להכין שיעורים, המחברות שלו היו נקיות ומסודרות, התיק מסודר. גם הרצונות שלו היו צנועים תמיד. אף פעם לא רצה יותר מדי. כשהיינו הולכים יחד לחנות צעצועים, הייתי אומרת לו - תבחר מה שאתה רוצה. הוא תמיד היה בוחר משחק אחד, וגם אז חושש שזה יקר מדי (100 ש"ח נדמו לו כמו סכום בלתי אפשרי). זכורה לי פעם שהוא חזר מביה"ס וסיפר שנפתח חוג אורגנית או כינור (כבר לא זוכרת), אבל, הוא מיהר להוסיף, אין שום סיכוי שאני אלך לשם. למה? שאלתי בהפתעה, ליאורי כבר ניגן ואהב מוזיקה. כי זה יקר!!!!! זה עולה איזה 500 שקל (לשנה). התפוצצתי מצחוק והסברתי לו שזה לא יקר בכלל ושזה בסדר גמור, אבל נדהמתי מהעובדה שהסכים לוותר על משהו שבוודאות היה רוצה, רק בגלל שזה נראה לו יקר. אני, שמעולם לא הייתי צנועה כמותו, הייתי קונה יותר ממה שביקש, והוא ואחיו מעולם לא ניצלו זאת לרעה.

גם בתקשורת בינינו הייתה הבנה שלמה. ההומור שלט בשיחות שלנו. היה כיף להעביר איתו שעות, גם אם זה בהמתנות משמימות בבתי חולים, או גרוע מכך באשפוזים קשים אפופי בשורות קשות וחוויות מאוד לא מומלצות. ליאור היה ילד כיף. וזאת אחת הסיבות שהוא חסר לי כל כך. אין לי במה להתנחם. שום עול לא נעלם עם לכתו (למעט אולי ההתעסקות הבלתי נסבלת עם בתי חולים, רופאים וכו'). רק אור ואושר הוא הביא עמו בחייו. אני ודאי מגזימה, לא זוכרת, או בוחרת לא לזכור ימים קשים, את שנותיו הראשונות. אבל זו גדולתו של זיכרון סלקטיבי, ואין לי שום כוונה לעצב אותו אחרת.