מרפסת

חומי,

חודש יוני. המרפסת נעימה אחר הצהריים. הצמחים צומחים יפה, אפילו שחודשים רבים לא השקיתי אותם. הלוואי שבני אדם היו משתקמים מהר כל כך כמו הצמחים. אני מנקה את הרצפה, את השולחן, פותחת את השמשייה. נעים לשבת שם. אני לא חובבת חוץ, ואני לא יושבת שם, בטח לא לבד. אבל אני נזכרת כמה אהבת לאכול ארוחת ערב במרפסת. איתך הלכתי לבחור את השולחן והכיסאות. הלכנו שנינו. עשינו סיבוב ב"הום סנטר" וב"אייס". בסוף אמרתי לך - "יאללה. מה שאתה בוחר אני קונה". ובחרת אחלה שולחן וכיסאות. קניתי מיד. בדרך מ"אייס" תפסה אותנו אזעקה (זה היה ב"צוק איתן"). יצאנו מהאוטו והלכנו לאיזה חור באיזה בבניין נטוש. שנינו לא פחדנו. אני - כי ידעתי שזה רחוק ושלא יקרה כלום, ואתה - כי אף פעם לא פחדת משום דבר.

ואח"כ הגיעו השולחן והכיסאות ובכל ערב ישבנו שם שלושתנו. יואב עם הפיתה והסלט שלו, אתה עם ה"טוסט עם פסים" שלך ו"סלט של אמא". כמה חיים הבאת הביתה. אני מתגעגעת אליך כל כך. נדמה לי שעד עכשיו לא הבנתי באמת מה זה געגוע.

אמא