על אהבת גוף (ליום הולדתי ה- 43)

השבוע נשאלתי פעמיים אם אני אוהבת את הגוף שלי. בשתיהן גמגמתי. "זה מורכב", עניתי. תמיד היו לי יחסים מורכבים עם הגוף שלי. אני חושבת ש'יחסי אהבה-שנאה' לא תהיה הגדרה מוגזמת. הקריטריונים ברורים כמובן – אהבתי אותו בתקופות שהיה "רזה" ומתאים לנורמות המקובלות, ורציתי לשנות אותו בתקופות שלא. המקור לשיפוט תמיד היה אחד – עד כמה הוא מתאים לסטנדרטים המקובלים שיאפשרו לי לקבל אישורים וחיזוקים. זהו. כך היה תמיד. עד שליאור נהיה חולה. הגוף שהכי אהבתי בעולם היה בכלל הגוף של ליאור. וואי, איך אהבתי אותו, כוס אמק. היה לו הגוף הכי מושלם ומתוק בגלקסיה, לילד שלי. הוא היה חלק ורך ובהיר, והיו לו מתניים צרים, ובטן שטוחה וצוואר לבן עם שקע שלא הפסקתי לנשק וגב עם עצמות טיפה בולטות כאלה, כמו שאני אוהבת. וכשהוא היה לובש את חליפת הקראטה שלו, הייתי נגנבת מכמה יפה הוא נראה. הוא היה כל יכול, כמעט עד הסוף. רקד יפה כל כך, והקפיץ מטקות בלי הפסקה, ורץ והתגלגל, ועשה שכיבות סמיכה ותרגילי ג'אוג'יטסו כל כך יפה ומדויק, כמו איזה אומן לחימה יפני קטן. וגם במוטוריקה עדינה הוא היה אלוף, ופיסל פלסטלינות עדינות ויפהפיות, ובנה מגדלים בסטיקס. כל יכול, באמת. כשליאור חלה התחלנו בטיפול כימותרפי, חמישה ימים בחודש. אחרי כל טיפול הוא היה עושה בדיקת דם ומרגע הבדיקה ועד לפרסום התוצאה הייתי בחרדה. מה מצב כדוריות הדם הלבנות שלו? ואיך תפקודי הכבד? ומה עם ההמוגלובין, והסוכר? האם הוא יוכל להמשיך לתפקד וללכת לבית הספר, או שאולי יצטרך להתאשפז בגלל שינוי קיצוני בערכים? והייתי מסתכלת בתוצאות, עיניי ישר הולכות ל"אדומים", לראות בכמה הוא חורג מהנורמה. לרוב התוצאות היו סבירות ואני שמחתי עד השמיים. יום אחד, לאחר בדיקת דם שאחרי כימו, בדקתי את התוצאות ולא האמנתי. הכול היה תקין, כחול ובתוך הסוגריים. הכדוריות הלבנות, והאדומות, והברזל וההמוגלובין, וההורמונים והסוכר והמלח. הכול. פיקס. ערכים מושלמים. בכיתי מרוב התרגשות. לא, לא מהתרגשות. מאהבה בכיתי. מאהבה. אתם מבינים, עד אז לא ידעתי שאפשר בכלל להרגיש רגשות כאלה לגוף. "כמה שהגוף הזה עבר", נפעמתי, "ובכל זאת. תראו אותו. איזה גוף זה, אלוהים. פלא של הבריאה. יצירת מופת". שניה לפני שסגרתי את המחשב הבטתי למעלה והבנתי שנכנסתי בטעות לדף הלא נכון. אלה היו הבדיקות שלי. זה היה הגוף שלי.