לא מפחד למות

אילו רק ידעתי שטוב לך, ליאורי. זה הרי כל מה שרציתי תמיד בחייך, וזה לא השתנה גם במותך. הלוואי שיכולתי לנהל איתך שיחה על המוות. אבל אמיתית כזאת, בלי שתשמור עליי. הלוואי שהייתי יודעת מה באמת אתה חושב על הרעיון של למות. יש לי יסוד סביר להניח שבאמת לא פחדת מהמוות. גם כי לא פחדת מכלום. בחיי, אתה האדם הכי אמיץ שהכרתי. וגם כי אני זוכרת שיחה בינך לבין יואב. זה היה ביום שג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, נפטר. שמענו את זה ברדיו, היינו בדרכנו לחרמון, ואני ניצלתי את ההזדמנות לשוחח איתכם על המוות, מבלי להיכנס לפרטים על מצבך. שיחה כללית כזאת. סיפרתי לכם על ג'ורג' מרטין ועל כמה שאהבתי אותו ואת הביטלס, ושעצוב לי שהוא נפטר, אבל זוהי דרכו של עולם. כולם מתים. "אתם פוחדים למות?" שאלתי. יואב ענה שכן, ואתה ענית שלא. "ליאור, אם הייתי אומר לך שבעוד שנתיים אתה תמות, היית פוחד?" שאל אותך יואב. "לא". ענית בלי למצמץ ובביטחון מלא. "ואם בעוד שנה?" "גם לא", ענית. "ובעוד חודש?" "גם לא", התחלת לאבד את הסבלנות. "ובעוד שבוע??" ניסה יואב. "עוד שנה, עוד שבוע, עוד חצי שעה... אני מסביר לך שאני לא פוחד למות. גם בעוד עשרים שנה יהיה חצי שעה לפני. זה לא משנה לי, אני אומר לך". "That's my boy"! חשבתי לעצמי. איזו מחשבה עצמאית, כמה חכמה ועומק טמונים בו. ושוב הרגשתי שאני אוהבת אותך מן היסוד. הלוואי שכולנו היינו מקבלים את המוות בטבעיות כזאת, כמוך. בתמונה: קטע מדף עבודה שליאור קיבל ליום השואה 2016, שמצאתי במקרה בילקוטו.