בלון הליום

חומי,

פעם, כשהיית קטן (לא שאי-פעם היית גדול, אבל חפיף), נדנדת לי שאקנה לך בלון הליום. היית נג'ס לא קטן כזכור, ולא תמיד היו לי הכוחות להתמודד איתך.

כך או כך קניתי לך את הבלון שביקשת וקשרתי אותו לידך, שלא יעוף. אבל אתה לא נרגעת. "לזרוק, לזרוק", ייבבת, וסימנת לי שאתה רוצה להעיף את הבלון לשמיים. "זה בלון הליום", הסברתי לך. "כשמעיפים אותו הוא לא חוזר". אבל אתה המשכת בשלך, במגוון ווליומים משתנים, ולא הפסקת. "להעיף, להעיף". הצעתי לשחרר אותו בתוך הבית, אבל אתה התעקשת שבחוץ. "אתה מבין שלא יהיה לך עוד בלון, אחרי שזה יעוף", אמרתי לך בתקיפות, ושחררנו את הבלון לשמים.

הבלון המריא באוויר, ואני התבוננתי בך. היית כחולם. מוקסם ומתמוגג. ציפיתי למפח הנפש שיגיע, מיד אחרי שתבין שהבלון לא חוזר, ואז הבנתי שזה בדיוק מה שרצית. לראות את הבלון עף, אפילו שהוא לא יחזור. בשביל זה יש בלוני הליום, לא? "זה כל הכיף, אמא", אמרו לי עיניך, "אז למה לשמור אותו?".

כמה למדתי ממך על השקעה, על סבלנות, על עבודה קשה וסיזיפית, וגם על הכיף שבליהנות ממנה – עכשיו ומיד. החיים קצרים, אנחנו כבר יודעים.

לילה טוב, ילד שלי. אני יודעת שאתה מוצא את הכיף שלך בכל מצב צבירה ובכל מקום שבו אתה נמצא.

אמא