ממתקים

ניס נוס,

מזמן לא כתבתי לך פה. לא מצאתי צורך, וזה דווקא משמח אותי. לדבר אנחנו הרי מדברים על בסיס דקתי קבוע. אני מדברת, אתה מקשיב. לפעמים גם עונה. אני לא באמת זקוקה לאתר פיזי (ודאי לא מצבה) כדי להתחבר אליך. אבל יש דברים שהייתי רוצה שיהיו כתובים. לדורות הבאים, אתה יודע. ולא רק כדי להנציח אותך, אלא כדי ליצור יחד איתך משהו חדש. בריאה חדשה של שנינו.

אתה מופיע לי המון בחלום לאחרונה. אותו סיפור בכל פעם. אתה מת, כבר אחרי קבורה, אבל לא באמת מת, ועושה דברים בלתי רגילים שמתים לא עושים, וזוכר הכול, ויודע הכול, ממש כרגיל. ואני מתמלאת בתקווה וחושבת לעצמי – 'ככה מתים?? אם ככה נראה מוות אז שימות, מה אכפת לי'. ואני מצלמת אותך בווידאו ושולחת לרופאים שלך, שייראו שהם טועים (כפי שעשיתי כשהיית חולה), אבל משהו מנקר בי כל הזמן. ובסוף מתברר שאתה מת באמת. מה שלא יהיה, חומי, תמשיך לבוא אליי. הרגעים האלה שלפני ההתפכחות לא יסולאו בפז.

חופש גדול שני בלעדיך. הבית השתנה קצת. החיים ממשיכים, או כמו שאומר המשפט המטומטם – "הזמן עושה את שלו". מה בדיוק יש לזמן לעשות שהוא עושה את שלו, אה? לא הרבה כנראה. אבל הוא כן נותן לי מרווח לעשות את שלי. ואני עושה, לולי. אני עושה. יואב אומר שאני האדם שהשתנה הכי הרבה שהוא מכיר. הוא צודק. נהייתי אחרת. גרסה טובה יותר של עצמי. עם חור תמידי בלב (האמת? תמיד היה. הוא פשוט קיבל איזו הצדקה ממשית וסביבתית) אבל טובה יותר. נראה לי שאני גם יודעת למה. אני חושבת שבסולם ההתפתחות, במקום שבו אהבה וכאב כרוכים יחד ואין אחד בלי השני, הגעתי לאחד המקומות הגבוהים. אהבה זוגית שהובילה לאהבה אמהית שהובילה לאהבה אמהית לילדי החולה במחלה סופנית, שהובילה לאהבה אמהית לילדי המת, שהובילה לאהבה שאינה תלויה בדבר, גם לא בדבר עצמו. לפעמים אני מרגישה שאכלתי מפרי עץ הדעת. כל כך הרבה דברים אני יודעת היום שלא ידעתי פעם. זה מקל עליי להבין את החיים, להבין את העולם. זה מקל עליי לחיות. אני מקבלת בהכנעה את הכאב הכרוני, ודווקא הכניעה הזאת מפחיתה מעצמתו. כאילו דווקא מפני שברור לי שהכאב הזה לא יעבור לעולם, אני לא מתווכחת איתו, ואז זה כואב פחות. יכול להיות שכאבים לא אוהבים שמתווכחים איתם. גם את זה למדתי מאז שהלכת. רק היכן אתה אני לא יודעת. הלוואי שידעתי מה..משהו... איפה אתה, אהוב נצח שלי?

נזכרתי היום באיזו אפיזודה שהייתה לפני כמה שנים (הזמן טס גם כשלא נהנים, מסתבר). היה לך כסף משלך. שטר של 20 שקל, אני חושבת. רצית לקחת אותם ולקנות קצת ממתקים לך ולעילאי. חיפשת וחיפשת ולא מצאת. נלחצת ולא הבנת איפה השטר יכול להיות. "אני אתן לך כסף", אמרתי לך. אבל אתה סירבת. "אני לא מבין איפה הכסף שלי", השתגעת. "אני בטוח שהוא היה פה". "מה זה חשוב, נחפש אחר כך. העיקר שתקנה ממתקים. הנה, קח את כסף". אבל אתה לא הסכמת בשום אופן, וזה שיגע והגניב אותי, האופי המטורף והעיקש והעקרוני הזה שלך. "אני רוצה את שלי", אמרת, וירדת לעילאי, שחיכה לך עם האופניים למטה.

כעבור כמה דקות עלית שוב הביתה. פתחת את הדלת בפראות, נוטף אושר. "אמא, אמא!", צעקת בשמחה. "מצאת את הכסף?!", אמרתי. "לא, אבל נזכרתי שהשתמשתי בו. הוא לא הלך לי לאיבוד, אני פשוט כבר השתמשתי בו". "מעולה", אמרתי, מבולבלת. "אז עכשיו אתה רוצה כסף לקנות ממתקים?". "לא, לא. אני פשוט שמח שלא איבדתי אותו אלא השתמשתי בו, רק באתי להגיד לך את זה". אמר וירד שוב, לרכוב באופניים עם עילאי. שום ממתקים לא נקנו באותו יום.

אני קוראת את זה עכשיו ומשתוממת. מהחכמה שלך, מחוסר ההבנה שלי. שוב חינכת אותי, שוב לימדת אותי עיקר וטפל. איך באת לי, ליאורי. איך באת לי ככה לחיים. לא היה לי מורה טוב כמוך. וכמו את השטר, גם אני לא איבדתי אותך. לתשע שנים פחות שבוע קיבלתי אותך ואמשיך "להשתמש" בך עד יומי האחרון פה.

מה היה יוצא ממך? כמה אני משתדלת שלא לחשוב על זה. לרוב זה מצליח, אבל לפעמים מחשבותיי נודדות. ואני לא מדברת עכשיו על מקצוע (זוכר מה רצית להיות? קריין מעליות. "קומה שלישית") או עם היית מתחתן וכאלה. זה לא מעניין. אני תוהה באמת מה היה יוצא ממך. איזו אישיות הייתה מתפתחת בתוכך ויוצאת החוצה. איך היית מגיב, מה היית אומר, חושב, הווה. כמה קסם צמח בך במשך תשע שנים. האם נשמתך הגיעה למיצוי?

בעוד ארבעה ימים מתחילה שנת הלימודים. אתה לא תתחיל כיתה ה', זה נכון. זה קורע אותי (בעיקר כי נדמה לי שהיית נהנה, למרות הכחשותיך הנמרצות), אבל אני מתנחמת בעובדה שנשמתך והווייתך סיימו את הכיתה החמישית כבר לפני שנים רבות .

אני אוהבת אותך, ליאור. כל כך אוהבת.

אמא.

בתמונה - אתה ועילאי ועוגת יום הולדת. אושר.