אהבת אמת

פרחיה,

אתה יודע שאם היו פורסים את האהבה שקיבלת בתשע שנות קיומך בעולם הזה, היא הייתה מספיקה לכמה עשרות שנים לפחות? כל מי שהכיר אותך אהב אותך – משפחה, חברים, מורים, רופאים, ואנשים שפגשנו בדרך. והייתה גם הילדה שאהבה אותך. כן, לולי, אני יודעת שזה קצת מביך אותך, אתה בטח מושך עכשיו בכתפיך באדישות האופיינית לך, אבל תדע לך שאהבה כזאת לא מוצאים בכל יום.

אני זוכרת שבאתי לאסוף אותך פעם מביה"ס, בתחילת כיתה א'. אמא אחת ניגשה אליי ושאלה: "את אמא של ליאור?". השבתי שכן והיא אמרה: "הבת שלי מאוהבת בבן שלך". שנתיים וחצי לאחר מכן, דקות ספורות אחרי שכיסינו את ארונך בעפר, היא ניגשה אליי שוב. "רק שתדעי", היא מיררה בבכי, "שלבן שלך הייתה מאהבת מכיתה א' ועד יומו האחרון".

כמה שהיא אהבה אותך. הזמנתי אותה אלינו קצת אחרי כן. נדהמתי מכמה שהיא יפה, חכמה וטובת לב (חלומה של כל חמות, תאמין לי). היא הביאה איתה מחברת עמוסה במכתבים וסיפורים מכל ילדי הכיתה, שהיא ערכה עם חברתה, וסיפרה לי הכול. מהתחלה. איך התאהבה בך מיד, איך לא התביישה וסיפרה לך ולכולם ("הייתי הולכת לזרוק משהו בפח, ובדרך לוחשת לילדים באוזן: "אני אוהבת את ליאור"), איך לא פחדה וביקשה ממך להיות חבר שלה (אתה סירבת, בטיפשותך ובאדישותך, ואני אמרתי לך ולאחיך כבר אז - במקרים כאלה אני בצד של הבנות, לא שלכם:). כשהיית חולה וכבר ניתנו בך סימנים, אמא שלה שאלה אותה איך היא מרגישה בנוגע למחלתך. "אני רק אוהבת אותו יותר", היא ענתה.

את השרשרת והצמיד שקנית לה ליום ההולדת היא ענדה ביום מותך, ובאמצע המסיבה שהיא הייתה בה, היא הלכה הצידה לבכות, התייחדה איתם והרגישה שאתה איתה.

כמה למדתי ממנה, מהילדה המדהימה הזאת. על אהבה, על קבלה, על נתינה, על ביטול האגו.

ואתה, בן אהוב שלי, זכית להיות נאהב מכל הכיוונים. לפעמים זה אפילו מנחם אותי.

בתמונה: פלסטלינה בדמותו של ליאור,שפיסלה הילדה שאהבה אותך.