מחנה בסלון

לילה טוב חומי,

נזכרתי עכשיו ביום הולדתך שעבר, השמיני (לתשיעי לא הספקת). הבאתי את כל מזרני הבית לסלון, הזמנתי מיליון בלונים ועשינו מחנה. המחנה הזה נשאר בסלון שלושה חודשים ואח"כ עבר לחדר שלכם. שנה שלמה ישנו יחד, ואני כל כך שמחה שעשינו את זה. בכל לילה היינו נשכבים יחד שלושתנו, כל אחד במזרנו. אני באמצע, אתה משמאלי, יואבי מימיני. אני זוכרת שהלכתי לקנות לעצמי מזרן נוח, כדי שאוכל לישון איתכם בלי שיכאב לי הגב. הלכתי לחנות וביקשתי מזרן וחצי. המוכר שאל אם זה לילד, ואני התחלתי לגמגם. "אה.. כן. גם. זאת אומרת, זה בשבילי בעיקרון, אבל..." שאלה פשוטה עם תשובה כל כך מסובכת. הוא המשיך וחקר, ואני המשכתי והתחמקתי. הוא הבין איכשהו בסוף משהו במעורפל, ולבו נכמר עליי. הוא המשיך להתעניין בנו עוד חודשים רבים אחר כך. מסכן, לא הבין מה נפל עליו:) אז איפה הייתי? אה, כן. בלילות שלנו. הייתי נצמדת ליואב. מנשקת, מחבקת, מסניפה. מתפללת לאלוהים (או לממלא מקומו) שישמור עליו. ואז מסתובבת אליך. תמיד אהבתי את טקס השינה שלנו. עוד הרבה לפני שחלית. הייתי באה אליכם ואומרת: "זה הרגע הכי יפה ביום שלי" (ופעם שמעתי גם אותך אומר ליואב – "עכשיו אני הולך לישון ואמא באה להשכיב אותי. זה הרגע הכי יפה ביום שלי"). והיינו מתכרבלים יחד, לפעמים קוראים סיפור, לפעמים מדברים, שרים. מצמידים פנים, נושמים אחד לתוך אפו של השני. וגם אז, ביום הולדתך האחרון, נצמדתי אליך חזק חזק, ליטפתי את הקרחת המצחיקה שלך שוב ושוב. ליטפתי את הגידול שלך, את התאים המתוקים שלך. "תהיה נס", התפללתי אז ובכל לילה. "תהיה נס".

יום הולדת שמח, ליאור שלי. אני אוהבת אותך כל כך.

אמא.