עופר הנזיר

ניסימיקו,

אני נזכרת פתאום איך לקחתי אותך לעופר הנזיר, שילמד אותנו תרגילים שאולי ישפיעו קצת על הגידול. זה היה כבר אחרי הניתוח האחרון, כשהמצב החל להחמיר. ילד תמים ואהוב שלי. קורע לי את הלב שבאת איתי, בלי להתווכח בכלל. כמו יצחק אחרי אברהם. לא הבנת מה רוצים מחייך, אבל באת. כי אמא אמרה, ואתה סמכת עליי. (אלוהים, כמה אחריות. מי שמי בכלל?). עשית את כל התנועות בכזה דיוק ויופי. אתה הרי בודהיסט בתוכך, נכון לולי? ולבי התכווץ כל כולו, כי לא ידעת, ואני ידעתי. ונקרעתי בין האפשרות שאולי, רק אולי, יקרה נס. אולי זה באמת ירפא או יקטין את הגידול. אולי יש דברים שנסתרים מאיתנו. כלומר, בטוח יש. אז אולי הם יקרו גם לנו? אתה הרי כל כך מיוחד, כל כך אחר. אולי גם פה תהיה אחר? דווקא מסתדר לי איתך נס.

ויום למחרת הבנתי שלא אוכל לעשות לך את זה. לקחת אותך בכל יום לקיסריה, לעופר הנזיר, או סתם לעשות תרגילים בבית כל יום. תרגילים שאין לך שום זיקה אליהם. והאמת - גם לי לא. זה היה זר לנו כל כך. והחלטתי להפסיק עם העניין, אבל דיברתי עם שירלי על זה קודם. ושירלי יעצה לי לדבר על זה עם עופר או עם אשר, וכך עשיתי. ואשר הסביר לי שזה דפוס שלי. להיחסם ולא להיפתח. ואני הסכמתי, כי זה באמת דפוס שלי להיחסם ולא להיפתח. והחלטתי לנסות שבוע. ואמרתי לך שאני אתחיל עם זה, ואם ארגיש שזה עושה טוב אז אולי ננסה יחד. והסכמת. (תמיד הסכמת, אינעל אמא שלך. תן משהו לכעוס עליו, תן איזה זיכרון שלילי ממך, כוס אמק). וניסיתי שבוע. ודווקא קרה לי משהו. לא מהפכני, אבל שונה. טיפה. הרגשתי שהגוף מבין משהו שהמוח עוד לא מבין. הרגשתי שה- WAX ON-WAX OFF (זוכר את דניאל סאן? גם אליו התחפשת) הזה יכול לקרות. שצריך לתרגל עד שיבוא טבעי. ועשינו יחד כמה תרגילים ואמרת פתאום- "אין מצב שיואב רואה אותי ככה. אם יואב חוזר הביתה, לא משנה מה אנחנו עושים - אנחנו מפסיקים". והתפקענו מצחוק. וואי, כמה אהבתי אותך. כמה אני אוהבת אותך. מסוכן לאהוב ככה.

ולא עשינו יותר את התרגילים. וטוב שכך.