מונופול

שומשום,

אני נזכרת ביוני 2015, כשסיימתי את התואר השני, חודשים ספורים לפני התופת ששינתה את חיינו. אספתי אתכם מהסבים ישר מהאוניברסיטה ובישרתי לכם בקול חגיגי שיש לי הודעה ממש משמחת. זכינו בלוטו?" שאלתם. "הרבה יותר טוב", אמרתי. "גמרתי ללמוד!! נו מור עבודות, נו מור מבחנים, נו מור אמא עסוקה, נו מור פעמיים בשבוע חוזרת מאוחר. יאללה, מזמינים פיצה!" "כככככככככןןןןןןןןןןןןן" שאגתם. ואתה המצאת שיר אידיוטי, כהרגלך. משהו כמו – "ישראל היום חוגגת כי אמא סיימה את לימודיה" ועוד המשך שאני לא זוכרת. וחזרנו הביתה וישבנו במרפסת והזמנו פיצה ושיחקנו מונופול. זה היה מונופול בלתי נשכח. כמעט לא אמין. באותו המשחק אתה נפלת על "תיבת המזל" או על "הפתעה" בכל זריקה שלך. זה היה לא ייאמן. בכל פעם שזרקת את הקוביות זכית במשהו! קרעת אותי ואת יואב לגזרים. בפעם הבאה ששיחקנו מונופול כבר היית חולה. היה לך חוסר מזל מתחילת המשחק. באיזשהו שלב נגמר לך הכסף. הלווינו לך קצת, וניכינו חובות, אבל כלום לא עזר. בכל פעם המשכת ליפול בנכסים שלי ושל יואב, והיית צריך לשלם לנו כסף שלא היה לך. בשלווה האופיינית לך הכרזת - "זהו, אני פורש". אבל אני לא הייתי מסוגלת שתפרוש. התחלתי לדמות את המשחק לסרטן שלך. "רק עוד קצת", אמרתי לעצמי. "רק תתאושש קצת ותחזור לעצמך. הגלגל תמיד יכול להתהפך". והמשכתי להלוות לך כספים, ולמחוק חובות, אבל כלום לא עזר. המשכת להפסיד ולהפסיד, ולא היה מה לעשות. "די, כבר לא נעים לי מכם", אמרת. "אני רוצה להמשיך לשחק, אבל זה בלתי אפשרי. אני כל הזמן מפסיד". אבל יואב נכנס לזה גם, וזה גמר אותי. הוא הבין לגמרי את הדימוי. בלי להגיד כלום, הוא הרגיש את זה כמוני. "אנחנו לא נותנים לך לפרוש בשום אופן. נעשה הכול כדי שתישאר. אנחנו משפחה, עושים הכול אחד בשביל השני". וכך במשך זמן רב ניסינו להחיות אותך במשחק, אבל כלום לא עזר, וזה נהיה כבר מטופש. ואז יואב הציע ש"עכשיו, כשלמדנו כבר את מהות המשחק, נוכל להתחיל מהתחלה ולשחק שוב", וכולנו הסכמנו בהקלה, אבל לא שיחקנו בסוף. ואני רציתי לבכות בלי הפסקה.

כמה שאני רוצה אותך. אמא

אמא.