תותים

לולי,

חודש יולי. היית אמור לסיים עכשיו כיתה ג', ולצאת לחופש שכל כך חיכית לו. בטח היית מאושר עכשיו. אתה יודע מה קורע אותי לגזרים? שכל כך רצית ללכת לקייטנת סאנרייז. כל כך אהבת להיות שם. זה היה כמעט "שווה סרטן" מבחינתך. איך אמרת לסבתא פעם: "ואת יודעת מה הכי טוב? שגם כשאבריא מהסרטן אוכל להמשיך להגיע לקייטנה". וסבתא כמעט התפלצה, אבל הצליחה לשחק אותה קול ולשתף איתך פעולה. אני נזכרת איך ביולי לפני שנתיים חזרת עם התעודה ואני הקראתי בגאווה: "מולדת – אתה שולט היטב בחומר הנלמד", ואתה אמרת: "אני המום! לא היה לי מושג בכלל שאני לומד מולדת". ושלושתנו התפקענו מצחוק. הקיץ כאן, יש מנגו בסופר. הפרי השני האהוב עליך. הראשון היה תות. אני חושבת שהשלישי היה בננה או רימון, לא? איזה גוף בריא היה לך, בחיי. אבסורדיה במיטבה. המאכל שהכי אהבת לאכול אצלי היה "סלט של אמא". סלט גדול - עגבניה, מלפפון, כרוב, תירס וטונה. היית מחסל קערה שלמה. ובבוקר - יוגורט עם תות, בננה ותפוח. אוכל בכזאת שמחה, בכזה תיאבון. כמה שהייתי רוצה להכין לך ארוחות כאלה כל החיים. איזה ילד מתענג ככה על אוכל בריא כזה?

ועכשיו הגיע המנגו לסופר ודיכא לי את הנשמה. יש מנגו בסופר אבל אין ליאור. איפה ההיגיון? איך נפגיש אותם יחד? ליאור. הלוואי שיכולתי לבוא עד אליך. הייתי מביאה לך את כל המנגו והתותים שבעולם. זו לא העונה של התותים, אני יודעת. אבל הייתי משיגה לך תותים. אין לך ספק בזה, נכון? תות היה הדבר האחרון שאכלת. בהוספיס-בית, כשאתה כבר לא יכול ללעוס או לבלוע, ואחרי שלא אכלת כבר כמה ימים, שירלי סימסה לי שיש לה תותים יפים, גדולים מתוקים. שללתי מיד, כהרגלי. אמרתי שאין מצב שתרצה או תצליח לאכול משהו. הרי כבר כמה ימים שלא אכלת. אבל שירלי, כמו שירלי, לא מוותרת אף פעם ובשום סיטואציה. "לא נורא, תשאלי אותו, מקסימום הוא יגיד לך לא. אני גם יכולה להקפיץ ואולי אח"כ הוא ירצה. אני אכין לו גם קצפת, את זה לא צריך ללעוס, ו.." היא שוב הצליחה לשבור אותי בעודף האינפורמציה שלה, וגם בהשתאות מזה ש- "בונ'ה הבחורה הזאת לא מוותרת בחיים, אה?" והאמת - גם אתה לא מוותר. בחיים. על החיים. לא מוותר. אף פעם. כשוויתרת מתת. אבל עד אז - כלום. בכל ערב התעקשת להתקלח. רבאק. אתה בקושי זז, לא הולך, לא יוצא מהבית. מה להתקלח עכשיו? מה זאת אומרת. עכשיו ערב, אז מתקלחים. אין מצב אחר. (ואיך ייבבת באיזה ערב, יומיים לפני מותך- "לא התקלחתי!". "אבל דווקא כן התקלחת", אבא הזכיר לך. "אבל לא חפפתי" אמרת, ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות, אז ליתר ביטחון עשינו את שניהם). צחצוח שיניים פעמיים ביום. כמו שעון. ביוזמתך. הבאנו מברשת עם דלי. גם שיעורים הכנת ימים ספורים לפני מותך, אפילו שעבר זמן ההגשה שלהם. והקטע הוא שמאז ומתמיד היית כזה. לעתים רחוקות, כשלא התחשק לך לעשות משהו, הייתי אומרת לך לפעמים – "עזוב. אל תעשה. נוותר היום על מקלחת או על צחצוח או על חוג". אבל לא! אתה לא ויתרת לעצמך. לא היית מסוגל. כזאת משמעת עצמית הייתה לך.

בכל מקרה, כדי להוריד ממני את שירלי הצעתי לך תות, ולתדהמתי אמרת כן. מצא מין את מינו, יא אללה שלכם. שני פסיכים. "לא ייאמן, אבל הוא רוצה", אמרתי לשירלי, והיא כבר דהרה לכיווננו עם תותים וקצפת. הסתכלת על התות ועליי ואמרת בקושי: "לזה אי אפשר להגיד לא, גם אם ייקח לי שנה לאכול את זה". והצטלמת עם התות בפוזה הרגילה שלך (מצביע עליו כמו בפרסומת), כשרק הפציאליס המזדיין שלך מונע ממך לחייך ולהיות הליאור הרגיל שאתה, המואר, המאיר, המחייך. ואכלת לאט לאט לאט לאט לאט לאט את התות, כי לא יכולת להזיז את הפה וללעוס, וגם לא לבלוע. אבל אכלת תות, ילד שלי. אכלת תות.