אחד בספטמבר

אחד בספטמבר. כל הילדים חוזרים לביה"ס, יואבי עלה לחטיבה. ואתה, לולי? איפה אתה? באופן כללי אני לא כל כך מחבבת את כל הגישה סוחטת הדמעות של "הוא נשאר בן 20" ו"אז למה לא מלאו עשרים לנער?", אבל אני מודה שגם אני הפעם זעקתי בתוכי "הילד הנהדר והשמח הזה, שלמרות הכחשותיו הנמרצות דווקא אהב את בית הספר, שהיה תלמיד מצוין, ילד אהוב, חברותי, כריזמטי ומוזיקלי – לא עלה היום לכיתה ד'". ואם זה לא בזבוז אז אני לא יודעת מה כן. אלוהים יודע מה טוב לו, אה? טעם יקר יש לו. אני נזכרת איך היית מכין שיעורים. על הרצפה ("נוח לך ככה?" "כן". "טוב"). עם הכתב המתוק הזה שלך ושגיאות הכתיב הכי מצחיקות בעולם. בכלל, היו לך שגיאות בעברית שכל כך הצחיקו אותי, שלא הייתי מוכנה לתקן אותן בשום אופן. אני נזכרת שסיפרת לי פעם שהגיע אליכם לכיתה ילד חדש שעלה מרוסיה. "ואתה רוצה להיות חבר שלו?" שאלתי. "כן, אבל זה קשה. הוא יודע רק איזה שניים-שלושה מילות בעברית". לפעמים הייתי שואלת אותך – "תגיד לי, מאיפה הדיבור-ערס הזה שיש לך? מה זה העילגות הזאת?" בכל זאת, אמא מורה ללשון, אבא מגה-חנון, אח שבכיתה א' כבר אמר "ברם" במקום "אבל".... ואתה היית מושך בכתפיך באדישות, כרגיל. "ככה יצאתי", היית מסביר. "יצאת הכי טוב שיש", הייתי עונה לך באלף נישוקים. "אתה הכי טוב שיש". לפעמים אני חושבת שאהבתי אליך כל כך גואה ומתלבה עד שאין סיכוי שמשהו ממנה לא מגיע גם אליך, איפה שלא תהיה.

אמא